הגיע הזמן לטפל במעושרי הפנסיה התקציבית בישראל

הסדרי הפנסיה התקציבית הם לא גזירת גורל, יש מה לעשות

1.

החליפו את המילה "צה"ל" בדוח מבקר המדינה שפורסם השבוע בשם של כל ארגון שהונהגו בו תנאים של פנסיה תקציבית, ותקבלו אותה תוצאה. כולם הסתירו מהאוצר, כולם עבדו על האוצר, כולם חגגו על האוצר, כולם שיקרו לאוצר - ומה עם האוצר? לא ממש היה אכפת לו. בעצם, הוא ידע, הוא היה צריך לדעת, הוא היה חייב לדעת, אבל הוא לא ממש רצה לדעת. כי ההסדרים הנדיבים הללו היו מנת חלקם גם של בכירי האוצר, של בכירי בנק ישראל ועובדיו ושל שאר האליטה הכלכלית והמשפטית. יש פה מאגר כה גדול של מוטבים, עד שהמשימה הטריוויאלית - לטפל באופן כלשהו בחריגות הפנסיה התקציבית - הופכת לבלתי אפשרית.

בשנים האחרונות, שבהן עסק "גלובס" באופן אינטינסיבי בשערוריית הפנסיה התקציבית וחשף חלק מהתנאים שלה לאורכו ולרוחבו של הסקטור הציבורי (כולל, אגב, גופים נתמכי ממשלה או חוץ-ממשלתיים כמו ההסתדרות והאוניברסיטאות, הרשויות המקומיות ובנק לאומי), ראינו אותו דפוס פעולה: "תפירה" של תנאים חריגים בארגונים (אגב, די דומים), חותמת גומי של האוצר, ואלוהים גדול. הרי המדינה מממנת. ומה עם השקיפות? אין שקיפות. רק בשנים האחרונות, עם הקמפיין המסיבי של "גלובס", התחיל אגף החשכ"ל לפרסם את תנאי הפנסיה התקציבית, לפרטי פרטים, בדוח השנתי שלו: מההתחייבות האקטוארית הכוללת ועד ממוצעים וחציונים של הפנסיה בכל מערכת ממשלתית, ושיאני הפנסיה בכל ארגון. גם כאן לא הייתה שקיפות מלאה, כי אגף החשכ"ל הרי לא אחראי על רשויות מקומיות, אוניברסיטאות, חברות ממשלתיות ועוד.

למען ההגינות יש לומר כי בזמנו, מטרת הפנסיה התקציבית הייתה לתת מעין הטבה-סוכריה לגיטימית לעובדי הסקטור הציבורי, גם בניסיון לשמור עליהם וגם כפיצוי על השכר הנמוך יחסית. הרי חלק גדול ממקבלי הפנסיה התקציבית שעובדים למשל במערכת ההוראה או במערכת הבריאות לא נהנים מקצבאות מפוצצות (הממוצע במערכת ההוראה עומד על 6,500 שקל). ההסדרים המקומיים הם אלה שנתפרו במערכת הצבאית בגיל פרישה מוקדם מאוד, שנע בין 44 ל-47 (חוץ מלוחמים ותומכי לחימה, שמגיע להם הכול), במערכת האקדמית, במערכת המשפט, במערכת הכלכלית (לבכירים) וגם בכנסת (שרים וח"כים). אלה הובילו לעיוותים שמכעיסים את רוב הציבור, שיכול רק לחלום על תנאים כאלה. מה אין שם? צבירה חריגה של תנאי פנסיה שנתית, קצבאות שמגיעות לעשרות אלפי שקלים בחודש, פנסיה שמתקרבת מאוד לשכר האחרון, פנסיות כפולות ואף משולשות ועוד ועוד סוכריות בדמות מענקים והטבות מיוחדות. מבחינת עובד מן השורה, ששכרו מכווץ בלאו הכי וקצבת הפנסיה שלו מגיעה בקושי ל-30%-40% משכרו האחרון (לעומת 60%-70% ואף יותר אצל מעושרי הפנסיה התקציבית), זה פשוט בלתי נתפס ומרתיח את הדם.

 

2.

אז מה עושים עם כל הכעס הזה? בעבר שוחחנו עם בכיר במערכת הכלכלית שאמר לנו: אתם טוחנים מים. שקיפות זה בסדר, התנאים אכן מקוממים, במיוחד בקצה העליון שלהם, אבל הסיכוי לטפל בתנאים הללו נמוך מאוד. הלובי נגד זה חזק מאוד, ויש בו הרבה חברים עם כוח והשפעה, ובסופו של דבר גם החוק לצדם, כי הכול או כמעט הכול מעוגן בהסכמים חתומים, בין היתר על ידי האוצר. תהיו ריאליים, הוא אמר, הסיכוי שמישהו יצליח לגעת בהסדרים הללו כמעט שלא קיים.

אנחנו מתעקשים להמשיך לטחון מים. המדינה היא הריבון והיא כבר הוכיחה שאם היא רוצה היא יכולה לשנות הסכמים לא הוגנים ולא הגונים. זה לגיטימי וחוקי להעלות את ההפרשות של העובדים בפנסיה תקציבית. שר האוצר משה כחלון ניסה ולא הצליח. שינסה שוב, ושוב ושוב. אנחנו פה נמשיך לטחון מים כדי שיעשה זאת. זה לגיטימי וחוקי למסות במיסוי יתר פנסיות מעל רף מסוים או פנסיות כפולות ומשולשות שמגיעות לאנשים ממשרדי ממשלה שונים לאורך כהונתם. זה לגיטימי וחוקי לדרוש מגופים שחרגו מהסכמים את הכספים בחזרה. למעשה, זו חובתם של אנשי משרד האוצר וכחלון. לא ייתכן שכנסת ישראל תתעסק בזוטות כמו תאגיד התקשורת (כן, זוטות שגם הן עולות יותר מדי כסף) ולא תטפל בפנסיות התקציביות.

הגרפים המצורפים מדברים בעד עצמם: על גבה של מדינת ישראל יש התחייבות אקטוארית עצומה של כ-750 מיליארד שקל לפנסיה התקציבית. נכון שההתחייבות הזאת נפרשת על עשרות שנים וכרגע מדובר בהוצאה של 20 מיליארד שקל בשנה, אבל ההוצאה תלך ותעלה עד לשיא של כ-40 מיליארד שקל בשנה אי שם בשנת 2040. אבל, וזה אבל מאוד חשוב, המספרים הללו מוטים כלפי מטה כי הם אינם כוללים פנסיית גישור ואינם כוללים את כל ה"הסתרות" ואינם כוללים את כל הגופים הנתמכים על ידי הממשלה כמו האוניברסיטאות, החברות הממשלתיות והרשויות המקומיות.

החבות האקטוארית
 החבות האקטוארית

eli@globes.co.il